גוף ורגש #8

קמנות היא מילה כבדה, אבל המחשבה עצמה מוכרת להרבה מאיתנו. מישהו פגע, זלזל, השפיל, עזב, בגד, הקטין — ומשהו בפנים אומר: רגע, זה לא יכול להיגמר ככה. שיבין. שירגיש. שלא אצא פראייר. שמשהו יחזור למקום. לא תמיד עושים עם זה משהו. לפעמים זו רק מחשבה שעוברת בראש. לפעמים היא נשארת שם הרבה זמן. אבל עצם זה שהיא מופיעה אומר שיש שם משהו ששווה לעצור עליו רגע: פגיעה, כבוד, צדק, שליטה, או צורך שמישהו סוף סוף יראה מה באמת קרה.

כי הרבה פעמים, מאחורי הרצון לנקום, מסתתרת בכלל תחושת חוסר אונים. מישהו אחר השפיע עלינו בצורה עמוקה, והשאיר אותנו עם כאב שאין לו כתובת. כשהפגיעה לא מקבלת הכרה, כשהאדם שפגע ממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, משהו בפנים מתקשה להשלים עם זה. הנפש מחפשת דרך להחזיר לעצמה כוח. לפעמים זה מתבטא בכעס, לפעמים בפנטזיות על “יום אחד הוא עוד יתחרט”, ולפעמים פשוט במחשבות שחוזרות שוב ושוב בלי שנרצה. הרצון לנקום הוא לא תמיד רצון לפגוע — לפעמים הוא פשוט רצון שהכאב שלנו יקבל סוף סוף מקום בעולם.

אבל יש הבדל בין להרגיש את המחשבות האלה לבין להיתקע בתוכן. כי כשהנקמה הופכת למרכז, האדם שפגע בנו ממשיך להחזיק מקום בתוך החיים שלנו גם הרבה אחרי שהסיפור נגמר. במקום להשתחרר, אנחנו נשארים קשורים אליו דרך הכעס, העלבון והצורך “להחזיר”. וזה מעייף. לא כי אסור לכעוס, ולא כי צריך לסלוח מיד, אלא כי החיים מתחילים להסתובב סביב הפגיעה במקום סביב עצמנו. לפעמים דווקא הרגע שבו עוצרים לשאול “מה באמת נפגע בי פה?” הוא הרגע שבו משהו מתחיל להשתנות. לא כדי למחוק את מה שקרה, אלא כדי להחזיר לעצמנו את המקום, הכוח והשקט שלא תלויים במה שמישהו אחר יעשה או ירגיש.